שחר נחמה

האבל טומן בו אופי מקוטע, הוא אינו מתקהה מכיוון שאינו המשכי, הוא אינו נתון לזמן, הוא כאוטי והפכפך, הוא טרי לסובייקט בהווה כמו ביום הראשון, הוא התעסקות מתמשכת במאגיה, פולחן הטקסט ושוטטות אינסופית בין נבכי הזיכרון והזמן. מול בניין מגוריי שוכן גן ציבורי בו צילמתי את אבי בשבוע האחרון לחייו. הגן מהווה עבורי דימוי לאבל הפנימי והפרטי המתנהג בשונה לחלוטין כלפי החוץ היומיומי והשגרתי. בעזרת אלמנטים קבועים ומשתנים: עץ, בית כנסת של חב"ד, מכונית אדומה, חניה עליונה ותת קרקעית ופרגמנטים של תיעוד שעברו פירוק והרכבה מחדש יצרתי יקום צילומי חדש ונוכחות ללא גוף.