אורטל נונה פינקו

ortin@windowslive.com

0525508395

זיכרונות ילדותי כבת מושב משמשים עבורי כלי שבאמצעותו אני חושפת את הקונפליקט הקיים בין המראה של הנוף החקלאי שהתפתח בארץ, במאה השנים האחרונות, לבין אופן הצגתו בתרבות בכלל ובאמנות בפרט כנוף נשגב.
ההתבוננות בנוף החקלאי בישראל מעוררת, כמעט תמיד, הקשר לאתוס הציוני. אתוס זה  ייחס חשיבות רבת-מעלה לעבודת האדמה ולכיבוש הנוף. בעבודתי בחרתי לתעד נופים חקלאיים אלו, באמצעות שימוש בכללים המסורתיים לצילום נופים טבעיים.
במסורת האסתטית של צילומי הנוף קיים פולמוס אודות הדרך להצגת נוף פראי כנשגב וכמושא לשלמות ויופי המציג את האדם הקטן מול הטבע העוצמתי והמופלא.
בתהליך העבודה אני בוחנת את אופן הפעולה של צלמי הנוף כדוגמת Ansel Adams,  אשר השתמש בטכניקת החשיפה הארוכה תוך שמירה על הרמוניה, איזון וחדות בכדי  להציג את הנוף כנשגב. לצד זה אני נוקטת בשיטת פעולה נוספת המושפעת מהזוג הילה וברנד בכר, שהם מאבות הצילום הקונספטואלי-טיפולוגי. כלומר בחירה של אובייקט יחיד מתוך נוף תעשייתי שלם ובידודו מסביבתו.
זו הסיבה שהצילום בוצע בשעות הלילה. בדרך זו מושג ניתוק מהחוויה היום יומית ומהאנשים שעיבדו את האדמה ויצרו את הנוף. כך מתאפשרת חווית צפייה שונה ביחס לנוף הישראלי. חוויה זו מעלה הרהורים על האתוס הציוני ההולך ונעלם ועל הנוף החקלאי, שבימינו נותר כזיכרון עמום  של ה"חלום הציוני״ שנמוג.