מאי קסטלנובו
בֵּיְסְד אוֹן אֶה טְרוּ סְטוֹרִי
0508661065
אוקטובר 2014, אני יושבת בחדר העבודה של סבא שלי בתל אביב וצופה בפרק מסדרת דרמה אמריקאית. הדמות הראשית, אישה, שכובה במיטתה הלא מוצעת וממררת בבכי, בכי של כאב עמוק, של חרטה וחוסר אונים. העיניים שלי הפכו כבדות, מאמצת אותן כדי לא לבכות. רציתי שהרגע הזה יתעצם ויעטוף אותי ב360 מעלות, רציתי לצרוב אותו על גופי, לשמוע ולחוש מכל כיוון. דפוסי ההתנהגות ההיסטריים הנשיים אינם זרים לי, הם בכל מקום. גדלתי, חונכתי ועוצבתי על פיהם. הבכי שלי מורכב ממליוני פיקסלים של כל הדמויות הנשיות שחצו את מסך הטלוויזיה בו בהיתי. כשנתקלתי בסצינות האלו במרוצת השנים, נתקלתי בבבואתי שלי, כי מהפיקסלים באתי ואל הפיקסלים אשוב. הבכי, הכאב של הממשות שלא ניתן לחבר לו מילים, הפך לממושטר, איבדנו את היכולת לייצר כאב ייחודי ופרטי והתמסרנו לחוויה הסינתטית של השגעון.
