איב בירגיטה גרונלונד

״איפה הבית שלך?״, היא שאלה המתבקשת אוטומטית לאחר שלומדים את שמו של אדם. ה״בית״ עובר שינויים לא רק בהתאם לצרכים שלנו, אלא גם בהתאם לעולם הסובב אותנו. אנחנו תמיד מנסים להסתגל, ומקומות כמו ה״בית״ מעוררים בנו אינטרוספקציה, מחשבות על מי אנחנו עכשי, על מי היינו על מי שנהיה. אנחנו מגדירים את עצמנו, לפחות חלקית, דרך ה״בית״, ולכן אנו עושים דברים כמו לקשט את ביתנו ולגזום את הדשא. הצמחיה הזאת לא משרתת מטרה פרקטית במיוחד, אבל היא חלק מהפסאדה  שאנו עוטים על עצמנו, ובכך אנו מציגים את ביתנו כסוג של הארכה של העצמי שלנו.
התחלתי את הפרוייקט שלי במחשבה על מה זה בית בשבילי, על איך באופן מוזר אני מרגישה מחוברת להרבה מקומות במקביל. במהלך השנים אמא שלי הפכה להיות הסמל לפרוייקט הזה. היא תמיד אמרה לי שפינלנד היא לא הבית שלה, אבל בו זמנית רוסיה, בה היא נולדה, גם היא איננה בית עבורה. היא תמיד אמרה לי: ״כשמכריחים בנאדם לדבר בשפה זרה, הוא מאבד תשעים אחוז מהזהות שלו״. התחלתי למצוא עוד ועוד עומק ומשמעות במילותיה, בעולמי האישי ובזה של אחרים.
בעבודתי צפיתי באנשים סביבי, בחפצים שלהם ובתשוקות שלהם. ניכור היא תופעה שקיימת תמיד – יופי מוזר-מאיים ועצבות מייצגים את המציאות הפרברית ואת החיפוש הבלתי נגמר אחר המקום אליו אנו שייכים. לכדתי במצלמה חיי יומיום וסצנות קטנות של חוסר היגיון, כשרגעים משתהים ומתמשכים ומביאים לתגליות חדשות. המקום הופך לחסר חשיבות.