שרון אזגי

בשנים האחרונות אני עוקבת אחר תרבויות משנה תימהוניות המשמרות גחלת ללא תכלית. אותן קבוצות מתעקשות שלא להיות מובנות. הן שעטנזיות, לקוחות ממגוון זרמים ותרבויות אך לכולן חוטים מקשרים, למשל שהן מחיות במובנים שונים את הלכות שנות השישים. הן עושות זאת ללא אידיאולוגיה, באופן לא מודע מכוח האינרציה. דרכן אני חווה את החור השחור שהותירה התקופה הפסיכדלית שנמצאת כעת בגסיסת מתמשכת.

אך מטרתי אינה מחקר או תיעוד של תרבויות. אינני עסוקה בלהציג עניין חברתי אלא לעשות משהו שונה ביחס לראיה עצמה כפעולה. זהו לא ייצוג של מידע, אלא "מינוס מידע", דימוי מרוקן. במילים אחרות – העניין שלי הוא לא בייצוג תרבויות, אלא באפשרות שלהן להיות כלי מחולל חווית מציאות. אני מנסה לגעת מבעדן בסוגיות קוסמיות; תרבויות השוליים מעוררות עבורי מרחב תודעתי שזור שאלות קיומיות, פרנויה ותשוקה.

מקורות השראה נוספים נובעים ממחוזות הסייבר, מדע בדיוני וטכנולוגיה עכשווית\עתידנית המשלבת גוף ומכונה. בחללי התצוגה אני מנסה ליצור חוויות תודעתית בעיקרן מלוות בסממני פולחן ועבירה של הפוסט אפוקליפטי. בנוסף עבודותיי משקפות את הפן הספקולטיבי של אמצעי המבע באופנים שונים: כגון פאונד פוטג' המעורבב עם חומרים תיעודיים ומחיקת הגבולות ביניהם. אני מציבה מבנים שצורתם לקוחה ממסורות קדומות כגון מצרים העתיקה ושבטים ממרכז אמריקה, תוך שימוש בחומרי בניה ותשתית עכשוויים ומקומיים השאובים מתרבות ה"עשה זאת בעצמך" והקיימות.

החלל לראייתי הוא ישות ביניים, פשרה בין חירות לבין זיכרון אשר מבטא חרדה קיומית ברגע שנחשפת אמת (אימת) הישות, זהו הכאב שאינו כואב. תכולתו היא עזובה קיומית מעוצבת , השייכת לאותם הדברים המייצגים את פחד המוות שאנו מכלכלים ללא הרף. שדה חרוש שישנו חלק ממנו שאפשר לקחת.

אני מבקשת לחלץ מתוך גופים דוממים רוח חיים ולחשוף את הכוח המיני והתודעתי הטמון בחומר, אור, מים, סאונד ובמבנה עצמו. מתוך כל אלה מלווה אותי השאלה הנצחית-  מהי המציאות?