אסנת אקהויז

שכבות של צבע נערמות זו על זו,

בדחייה ובמאבק,

הן מחביאות את שמתחת.

שעווה שברירית שמחזיקה רק את עצמה,

מציפה בי זיכרון הלוכד אותי בתוכו ואני נבלעת פנימה,

מתכנסת בתוך עצמי, יוצרת חומה של צבע.

עוטפת את המרחב בצבעוניות שתמיס לתוכה כל זיכרון עבר שחור.

לובשת את פצעיי, חושפת את הגלד

פיסה אחר פיסה,

ורשתות ממתכת,

יצרתי לעצמי שיריון.